27—04—2022

אימא שלי, אלמה סטיבה לבית ואן אדלסברגן / איתן סטיבה



שלושה חוטים. אחד לסוודר, אחד לבגד, אחד לגרביון. אם משהו ייפרם, יהיה צריך לתקן, לא יהיה בגד אחר.

החוטים האלו היו כל רכושה של אימי, אלמה, כאשר נשלחה על ידי אימה למסתור מהנאצים. מכל החפצים והזיכרונות, מהבית הצר עם הפסנתר הגדול באמסטרדם, מהחום המשפחתי ושמחות הילדות, זה מה שנשאר. סבתי, גרטרוד, נאלצה לארוז את התיק באישון לילה לביתה הצעירה, ולהפקיד אותה ואת אחיה בידי אחרים. ככה היא הצילה את חייהם. זמן קצר אחר כך היא, וסבי סלומון, נרצחו באושוויץ.



שלושה חוטים של אימו של איתן - אלמה סטיבה
שלושה חוטים של אימו של איתן - אלמה סטיבה

אני יושב עכשיו בתחנת החלל, ממולל באצבעותיי את החוטים של אמי, והם מרחפים להם בקלילות באוויר שמולי. הלוואי שסבתי יכלה לדמיין, בשעה שארזה בחיפזון את תיק המסתור של ביתה, את הרגע הזה.

אמי כבר אישה מבוגרת, ומחכה לי בארץ שאשוב. לאורך השנים זכיתי לשמוע פעמים רבות מפיה את הסיפור שלה ושל אבי. איך היתה רק בת 14 כשהנאצים כבשו את פולין, והם, בהולנד, התחילו לראות את הפליטים היהודים מגיעים.

״הרגשנו שמשהו רע מאיים״, היא אמרה[1], ״אך אי אפשר היה להגדירו. פחד נוראי שמחלחל ותחושה של חוסר תקווה״. באפריל 1940 דודיה כבר נמלטו לאמריקה, והוריה, שבוע לאחר מכן, החליטו להצטרף אליהם. אך הנאצים כבר פלשו להולנד וכבשו אותה בתוך חמישה ימים, משתלטים על כל מוסדות השלטון האזרחי ומשיטים גזירות איומות על היהודים בניסיון לעקור אותם מהחברה ההולנדית. כספם ורכושם נגנז, וכבודם הלך והצטמצם. אמי, נערה צעירה בשנים היפות ביותר של החיים, ראתה לנגד עיניה איך כל מה שנורמלי הולך ודועך. החופש מצטמצם ונעלם. כל משפחה ניסתה להציל את המעט שנותר.


אמי סיפרה על האווירה הקשה בבית. מתח. חרדה. עצבים מרוטים. פחד לעצום עיניים לעת לילה, כשכל רחש ליד הדלת מאיים. הנה, באים לקחת אותנו. ואִָמּה, בקור רוחה מחפה על דאגה גדולה, "כבר הכינה לי ולאחי מבעוד מועד תיקים עם כל הדרוש, ולי במיוחד, כל הדברים שבת בגילי זקוקה להן. בתיק הניחה קופסא שהכילה חוטי תפירה וכפתורים וסרט מידה, שמלווים אותי עד היום״


כך, מבית לבית, בעיר ובעיירות נידחות, אמי הוברחה עד תום המלחמה. בזכות האנשים הטובים שפגשה בדרך, היא ניצלה. כשליש מתוך 25 אלפי ה"צוללים", כפי שיהודי הולנד כינו את מי שזכו לבית-מסתור, הוסגרו והוצאו להורג עם מי שהגנו עליהם בגופם. כ-16 אלף מסתתרים ניצלו. רק תחשבו על הסיכוי. ועל הסיכון האדיר. לא פחות משאני חושב על המשפחות שלנו, שהוסתרו - אני חושב על המסתירים. על האנשים הטובים שסיכנו את חייהם בשביל להגן על אחרים, לפעמים על כאלו שבקושי הכירו, פשוט כי האמינו שזה הדבר המוסרי, הנכון לעשות.


החוטים האלה הם הקשר שלי לסבתא שמעולם לא פגשתי. ואותה, את חוטי התפירה לקחתי עמי לתחנת החלל. לזכור ולעולם לא לשכוח. אני יכול לעצום את עיני ולראות את הרגע הנדיר: אם נפרדת מבתה המתבגרת. והיא מציידת אותה במה שנראה חשוב כדי לשרוד. כלי תפירה. כי אם הבגד יקרע, לא יהיה חדש. והיא מציידת אותה בתקווה. את תלכי למקום מסתור ואנחנו נצטרף. ושתיהן מעדיפות לשמר את התקווה .ולא לחשוב על האפשרות האחרת.




זכרון בסלון מהחלל וממתחם רקיע - נערך והוקלט בשבוע שעבר